תנ"ך על הפרק
דברים כט
182
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
ברית ערבות, אזהרה על האלה, המכות - על עזיבת ה'
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(ע"ז ה' ב') ועשיתם אותם. א"ר אלעזר, כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו עשאו לדברי תורה, שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם גנראה דהלשון ושמרתם את דברי הברית שבכאן הוא למוד התורה, דהיינו לשמור לדבר בתורה שעל ידי זה באים לידי ועשיתם, והלשון כאלו עשאו הוא מלשון תיקון, כלומר שע"י התורה תקנו ושכללו התכלית הנרצה מבריאת האדם, כי באין תורה אין יתרון לאדם על כל הנבראים וכמ"ש במכילתא פ' יתרו מאי ובחסר כל – בחסרון תורה, ומצינו עשיה במובן תקון, כמו ר"פ תצא ועשתה את צפרניה, ועיין ר"פ בראשית בפ' ויעש ה' את הרקיע. , רבא אמר' כאלו עשאו לעצמו, שנאמר ועשיתם אתם, אל תקרא אותם אלא אתם דנראה דמכוין שדומה כאלו רכש לו בן וכמש"כ בפ' לך ואת הנפש אשר עשו בחרן ודרשו שם שהיה אברהם מגייר את הגברים ושרה את הנשים. ודריש שאם תשמרו את דברי הברית היינו הלמוד לאחרים כמש"כ באות הקודם אז מעלה הכתוב כאלו עשיתם אתם ורכשתם לכם אותן הנפשות. והדרשה מאותם לאתם מצינו דוגמתה בר"ה כ"ה א' בפסוק אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם. וע"ע מש"כ בענין זה בר"פ לך בפסוק הנזכר בר"פ במדבר בפ' ואלה תולדות אהרן ומשה. –
ומה ששייך עוד לפסוק זה הובא לפנינו לעיל בפרשה הקודמת בפסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה (כ"ז כ"ו), יעו"ש. .
(סנהדרין צ"ט ב') למען תשכילו. א"ר יהושע בן לוי, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו, שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון הקשה לפרש כפשוטו שהרי כנגד זה אמרינן בכ"מ אין אדם זוכה לשתי שולחנות [עיין ברכות ה' ב'] וא"כ איך אפשר לכייל כללא בזה ולומר כל העוסק, ולולא מסתפינא הו"א דבמקום נכסיו צ"ל דרכיו או מעשיו מצליחין, והוא מלשון הפסוק בריש יהושע לא ימוש ספר התורה וגו' כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, וכן בתהלים א' אשרי האיש וגו' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה וגו' וכל אשר יעשה יצליח. .
(ע"ז י"ט ב') ראשיכם שבטיכם זקניכם. משה הקדים ראשים לזקנים, וביהושע כתיב (יהושע כ"ד) ויקרא יהושע לזקניו ולראשיו, לפי שבמשה כולם היו תלמידיו וביהושע לא היו כולם תלמידיו וזקנים הם תלמידי חכמים כמבואר לפנינו בפ' חיי בפ' ואברהם זקן, יעו"ש. וראשים הם אף שאינם ת"ח אך עומדים הם בראש הנהגת הצבור, ור"ל דבמשה לא היה פחיתת כבוד להזקנים שעמדו אחר הראשים, כי בלא"ה כולם תלמידים הם לגבי משה, ואדרבה הם מחויבים בכבוד ובמורא, ולכן מפני איזו תכלית שהיה למשה להקדים את הראשים כדמפרש לא חשש לכבוד הזקנים, משא"כ ביהושע אם היה עושה כן היה פוחת בכבוד הזקנים ובכבוד תורתם ולכן הקדים אותם להראשים. , דבר אחר, משה לא היה צריך לזקנים בכבוש הארץ הקדים ראשים, ויהושע היה צריך להם הקדימם לראשים. דבר אחר, משה לא נתייגע בתורה הקדים ראשים, ויהושע שנתייגע הקדים זקנים. דבר אחר, לפי שצפה משה ברוח הקודש שעתידים ישראל להסגר במלכיות וראשיהם עומדים על גביהם לפיכך הקדים ראשים לזקנים זדבכהאי גונא בודאי הראשים קודמים, שאם אין ראשים משתדלים להשלים את המדינה אין כח לחכמים ללמוד תורה. ומה שהפסיק בין ראשים לזקנים בשבטים [מלבד די"ל דהכונה – ראשי שבטיכם וכמו אמרים אמת במקום אמרי אמת טורים אבן – טורי אבן] עוד נראה דהשם שבטים שבכאן הוא שם נרדף עם ראשים והפי' שבטים קצינים וראשים, כמו וקם שבט מישראל (פ' בלק), דעיקר יסוד המלה מענין שרביט הממשלה כמו וכי יכה איש את עבדו בשבט [תרגום אונקלוס בשולטנא] חושך שבטו שונא בנו וכדומה. [ירושלמי הוריות פ"ג ה"ה] מחטב עציך וגו'. הנתינים גזר משה על חתונם לההוא דרא שנאמר מחוטב עציך וגו' ואתא דוד וגזר עלייהו לכולי דרי חהנתינים הם הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע ובזה הטעוהו ליהושע כנודע בכתוב, ולכן נתנם לחוטבי עצים למזבח כדכתיב (יהושע ט') ויתנם יהושע ביום ההוא לחוטבי עצים ולשואבי מים, ועל שם נתינה זו נקראו נתינים, ודוד המלך גזר עליהם שלא להתחתן בהם מפני שהכירם לאכזרים ואין זה ממדות ישראל כשרים זרע אברהם [ע"ל בפ' ראה בפ' י"ג י"ח ונתן לך רחמים], ואמר כאן על זה דגם כאלה שהיו בימי משה, כלומר עבדים שנתגיירו שלא לשם שמים רק לשם איזו פניה, גזר משה עליהם שלא להתחתן בהם, ומדייק זה מדקרינהו לחוטבי עצים ושואבי מים באנפייהו ש"מ לאו בכלל ישראל הם ולאו בכלל גרים אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו, ואמנם הוא גזר רק לאותו הדור, מפני שהיה חושב שלדורות הבאים ישתנה טבעם מלהיות אכזרים, אבל דוד שכבר ראה דורות הבאים והכירם בכ"ז לאכזרים גזר עליהם עד עולם, כך נראה לפרש. .
(יבמות ע"ט א') ובאלתו. אין אלה אלא שבועה, כמו שנאמר (פ' נשא) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ומכאן דהעונה אמן אחר שבועה כשבועה דמי טר"ל דהא לא מצינו מפורש שנשבעו ישראל בעצמן, ואעפ"י כן אומר לעברך בברית ה' א' ובאלתו דמשמע שאמנם נשבעו, ע"כ צ"ל דבהא שענו אמן אחר השבועה שבהר גריזים ובהר עיבל כמש"כ ואמר כל העם אמן זה חשוב כשבועה עצמה. וע"ל בפ' נשא בפ' ואמרה האשה אמן באה עוד דרשה בענין זה. .
(ירושלמי סוטה פ"ב ה"ה) ולא אתכם לבדכם. אמר להם משה לישראל, דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם. אלא על דעת המקום ועל דעתי, שנאמר ולא אתכם לבדכם וגו' יר"ל לא כמו שאתם במחשבת לבבכם. ונראה דמה שראו לדרוש כן פסוק זה ולא כמו שנראה לכאורה בפשטות דקאי על דורות הבאים משום דכתיב בתר הכי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, א"כ בזה כבר כלל כל הדורות הבאים כמבואר בדרשה בפ' הבא, ואייתר לשון זה ולא אתכם לבדכם לדרשה זו. ומ"ש על דעת המקום ועל דעתי משמע דהיה צריך להשביעם על פי שתי דעות, הוא משום דבפ' הקודם (י"א) כתיב אשר ה' אלהיך כורת עמך היום וכאן כתיב אנכי כורת את הברית וגו' מזה משמע שהיה משביעם גם על דעתו וגם על דעת המקים. ומהאי טעמא ככל השבועות שמשביעין צריך לומר שמשביעין אותו שלא על דעתו רק על דעת המקום ועל דעת ב"ד, והתכלית בזה כדי שלא יעשה איזו ערמומית בענין השבועה, וכעובדא דמייתי בגמ' באחד שלוה כסף מחבירו ונתנם בתוך מקלו וטען החזרתי לך וחייבוהו לישבע ובעת השבועה אמר להמלוה אחוז לי מקל זה עד שאשבע, ונשבע שהשיב לו [בכונה על נתינת המקל], ואחר שנשבע חזר ונטלו.
והנה בחו"מ סי' פ"ז ס"כ הלשון אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד, ומשמע שם שהאנשים העומדים שם בשעת השבועה אומרים זה, דאם על הב"ד קאי לא שייך הלשון על דעתנו ועל דעת ב"ד, דהיינו דעתנו היינו דעת ב"ד, אבל לא ידעתי איפה מצאו גירסא זו, ובילקוט ורמב"ם ובה"ג הגירסא כמו שלפנינו, וגם יש הכרח שהאמירה אינה מהקהל העומד שם, כי בגמ' כאן איתא עוד בענין השבועה אם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, משמע דרק בפרט זה אומרים העומדים, אבל זולת זה כל האמירות הוו בב"ד, ובאמת איזו סברא היא שאנשים מן החוץ יביעו אומר הדורש ידיעה ולמוד והוראה, ולכן נראה שהלשון בחו"מ צריך תקון כמו שהוא בגמ', וכפי הנראה באה בחו"מ הלשון הנמצא בנדרים כ"ה ובשבועות כ"ט וגם שם צריך תקון. .
(שבועות ל"ט א') הברית הזאת. אין לי אלא מצות שקבלו עליהם מהר סיני, מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מניין, ת"ל (אסתר ט') קימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר יאלא נתבאר הכרח דרשה זו מלשון קימו וקבלו, ונראה משום דערך המאמר קימו וקבלו הוא כמו נעשה ונשמע [קימו כנגד נעשה וקבלו כנגד נשמע], והנה לפי פשטות הענין היה צ"ל מקודם קבלו ואח"כ קימו, כי א"א לקיים קודם קבלה, ומדכתיב מקודם קימו ואח"כ קבלו דרשו בענין כזה שבאמת היה הקבלה מקודם וכדמפרש. [ומה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באמת אמרו עליהם עמא פזיזא וגם דרשו ביחוד על זה, יעו"ש לפנינו], וזה נראה גם טעם הדרשה במגילה ז' א' על פסוק זה קימו למעלה מה שקבלו למטה יעו"ש. .
(שם שם) אשר ישנו פה. אין לי אלא אותם העומדים על הר סיני, דורות הבאים מניין, ת"ל ואת אשר איננו פה יבלכאורה היה צ"ל אין לי אלא אותן העומדים שם, שהרי זה המאמר לא היה במעמד הר סיני, וצ"ל דכל הענינים הנוגעים בקיום התורה והמצוה שנזכרו בתורה נסמכו כולם על הצווי בהר סיני, וכהאי גווגא מבואר לפנינו לקמן בפ' וילך בפסוק ואנכי הסתר אסתיר – מירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב יעו"ש. .
(שם שם) אשר ישנו פה. תני, יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות, דכתיב כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו היום, מה דורות הבאים אחריכם אין בלבם תנאי אף אתם אין בלבכם תנאי יגנראה בטעם החילוק בין שבועות לנדרים בענין זה, משום דכיון דבשבועות יש איסור שבועת שוא, א"כ אם לא נתקיים התנאי הרי נשבע לשוא אבל בנדרים לא שייך נדרי שוא, ולכן בשבועות אם נשבע על תנאי בטל התנאי והשבועה קיימת. והנה בבבלי לא מצינו מענין פרט תנאי בשבועה, וכפי הנראה מטעם זה לא הכריעו הפוסקים כירושלמי, ולכן כתב הרמב"ם בפ"ב ה"ו מנדרים בענין תנאים בנדרים וז"ל, יש מהגאונים שאומרים אין כל אלו הדברים [דיני התנאי] אמורים אלא בנדרים ולא בשבועות, ויש מי שמורה שדין השבועות והנדרים בענינים אלו אחד הן, וכן יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים, עכ"ל. והסמ"ג כתב וז"ל, אני ראיתי בירושלמי יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות ורבינו [הרמב"ם] תופס עיקר דברי האומרים דנדרים ושבועות שוים הם בכל דברים אלו, עכ"ל. והנה עם כ"ז לא נתבאר במה דחו פשיטות הירושלמי אחרי דבבבלי לא מצינו מפורש סתירה לזה, וכבר הסכימו הפוסקים דבמקום שאין סתירה בבבלי נגד הירושלמי תפסינן כהירושלמי, והרמב"ם גופי' פוסק פעמים אין מספר כירושלמי.
וי"ל דסמכו על מ"ש בבבלי נדרים י"ג ב', חומר בשבועות מנדרים שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש משא"כ בנדרים, ועוד אמרו שם ט"ז א' זה חומר בשבועות מנדרים וכו' וחשיב שם מה שחשיב, ודבר זה לא חשיב. הרי זה כמפורש שהבבלי לא ס"ל חומר זה שאין תנאי בשבועות, דאל"ה לא הוי משתמיט לזכור זה בין שאר החילוקים בין נדרים לשבועות. ואעפ"י שכתבנו בהסבר דברי הירושלמי סברא רצויה דבשבועות יש איסור שבועת שוא, צ"ל דהבבלי ס"ל דשוא נקרא שוא ממש, היינו שלא לשום תכלית ומטרה, משא"כ בנשבע על תנאי הרי צריך לתנאי ואין זה נחשב לשוא. .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"א) אשר איננו פה. בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ידכלומר לכלוך ומאוס המצויין בבע"ח שאין יודעין להטהר, ועל הפסוק ביחזקאל כ"ד חלאתה בה מתרגמינן זהמותיה בה, ודבק כזה בא מגוף לגוף ע"י התתברות הזיווג ומורישין לבניהם אחריהם. ובעיקר ענין הזדוגות הנחש עם חוה סמך על דרשה אחרת באגדה דכשנתן לה הנחש עצה לאכול מן העץ בא עליה, ודרשו הנחש השיאני מענין נשואין. וכשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, וכן הגרים, דאע"פ דאינהו לא הוו מזלייהו הוי, דכתיב את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה טוכלומר כל הדורות העתידים להסתפח על קהל ישראל הוו בכלל אשר איננו פה וכדרשה דלעיל משבועות. .
(שבת קמ"ו א') אשר עמהם. ולמעלה הוא אומר (פ' עקב) לא תחמוד כסף וזהב עליהם, הא כיצד, עמהם דומיא דעליהם, מה עליהם דבר של נוי אסור ודבר שאינו של נוי מותר, אף עמהם דבר של נוי אסור ודבר שאינו של נוי מותר טזכוונת הדיוק דכאן כתיב ותראו את שקוציהם עץ ואבן כסף וזהב וגו', ושם בפ' עקב כתיב לא תתמוד כסף וזהב עליהם ולא כתיב עץ ואבן, וא"כ כאן משמע דגם עץ ואבן שבהם אסורין, ושם משמע דרק כסף וזהב אסורים על זה מפרש דכמו דהתם בודאי אינו אסור אלא דבר שהוא לנוי, שהרי שם כתיב רק כסף וזהב ואלה הם בודאי לנוי, כך הכא אעפ"י דכתיב גם עץ ואבן בעינן שגם הם יהיו לנוי ורק אז הם אסורין. .
(ע"ז נ"א ב') הרוה וגו'. אמר רב יהודה אמר רב, המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לכותי, עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו יזספות פירושו חבור כמו ספו שנה על שנה (ישעיה כ"ט) והזקן נקרא רוה שכבר שבע בחיים והילדה צמאה לחיים וכן גדולה לקטן ומתוך כך אפשר לצאת מכשולים, ועיין בהגהות ר"י עמדן לש"ס כאן שכתב בזה דבר חדש, דענין הזקנה יוילדות כאן אינו בערך מספר השנים כ"א בערך כחות הגוף, שסתם זקן חלש וילד בריא, ולכן בזקן בריא אין איסור זה נוהג, יעו"ש. אבל לפי שבארנו בטעם איסור משום התנגדות ההרגשות מחיי השובע של זקן וחיי צמאון של ילדה, וכלשה"כ רוה וצמא, אין להוציא הלשון מפשטה, אלא זקן – זקן ממש וילדה – ילדה ממש. –
ובענין חזרת אבידה לכותי ע' משכ"ל ר"פ ברכה בפ' הופיע מהר פארן. .
(סנהדרין ע"ו ב') שרפה כל ארצה. שאל ר' חנינא לר' יהושע בן לוי, הרי אמרו ארץ ישראל מכפרת אף לרשעים, וכי אפילו כגון ירבעם בן נבט וחביריו, אמר לו, כתיב גפרית ומלח שרפה כל ארצה, כיון שנשרפה א"י נעשית בהן מדת הדין יחר"ל בשריפת הארץ נשרפו גם הם, ובזה נעשה בהם מדת הדין ומעתה יזכו לתחיה כשאר המתים, והוא ע"ד הדרש בפ' תצא ונקלה אחיך לעיניך כיון שנקלה אחיך הוא, יעו"ש. וכהאי גונא דריש במדרש תהלים בשר חסידיך לחיתו ארץ וכי חסידים היו והלא רשעים היו אלא אמר אסף מכיון שנעשה בהם דין חסידים היו. .
(ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג) חרי האף הגדול. [רמז לחרי שהן חררות גדולות] יטאיירי לענין ע"ש שהיו מן החכמים שהתירו לאפות ביו"ט עוגות חרי אף כי גדולות ועבות הן ולא חששו לאסור משום טרחת יו"ט כיון שנהנה יותר מפת כזה, וחקרו בשם חרי מה הוא, ואמרו, כי חרי נקרא עוגות גדולות ועבות הדורשות אש מרובה לאפות, ונתנו סימן לדבר חרי האף הגדול, הרי שבדבר שצריך אש מרובה וגדול כתיב חרי, וסימן בעלמא הוא, וע"ע לפנינו ס"פ וישב בפ' שלשה סלי חרי. .
(ירושלמי ביצה פ"ב ה"ו) את ברית ה'. תניא, רבי יוסי אומר, שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח שרפה וגו' בא"י, מאי טעמא, א"ר יוחנן, אתיא ברית ברית, כתיב הכא (דניאל ט') והגביר ברית לרבים שבוע אחד וכתיב ואמרו על אשר עזבו את ברית ה', מה התם שבוע אחד אף הכא שבוע אחד כר"ל שמיטה אחת, והפסוק בדניאל איירי בענין חורבן בית שני שיבא טיטוס ויכרות ברית שלום עם ישראל ומיד הפרו. ונראה דלא רק משווי המלות דריש כי אם גם מקריבת הענינים ור"ל דלכן נענשו באונס כזה מאונאת טיטוס ע"י כריתת ברית לשבע שנים מפני שמספר שנים כזה עברו הם את ברית ה', ולזכרון סמיכות הענינים דריש ומרמז עפ"י דמיון המלות כנהוג בחז"ל. .
(יומא נ"ד א') ויתשם וגו'. ת"ר, עשרת השבטים אין להם חלק לעוה"ב כאהם השבטים שהגלה סנחריב כמש"כ וינחם בחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי (מ"ב י"ח), וטעם עונשם מפני שבגלותם דברו בגנות ארץ ישראל כמבואר בסנהדרין צ"ד א'. , שנאמר ויתשם ה' מעל אדמתם וגו' וישליכם אל ארץ אחרת, ויתשם בעוה"ז וישליכם אל ארץ אחרת לעוה"ב, דברי ר' עקיבא כביתכן לומר דנראה לו לפרש דרומז בזה על עשרת השבטים, משום דבאמת כך היה המעשה אתם שהוליכם סנחריב למקום אחד למדינת אפריקא ושם נטמעו בין הגוים אבל שני השבטים, יהודה ובנימין, לא גלו למקום אחד אלא נתפזרו לכל הארצות, וא"כ אי עלייהו קאי הו"ל לומר וישליכם אל ארצות אחרות, בלשון רבים. , משום ר' שמעון אמרו, כיום היה, אם מעשיהם כיום הזה אינם חוזרים ואם לאו חוזרים כגס"ל דהתשובה מועלת על הכל, וכך ס"ל להרבה חכמים, ועיין לפנינו בפ' קרח בענין דרשה כזו. .
(סנהדרין ק"י ב') כיום הזה. עשרת השבטים אינם עתידים לחזור, שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי ר' עקיבא כדעיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן. , ר' אליעזר אומר, כיום הזה, מה יום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפילה להם עתיד להאיר להם כהוגם בענין דרשה כזו כמו בהקודמת דעת רוב החכמים נוטה לדעת הזכות והפדות, כמש"כ. .
(סנהדרין ק"י ב') לנו וגו'. למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבער, מלמד שלא ענש עד שעברו ישראל את הירדן כושאז קבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זל"ז, וזה מרומז בעי"ן שבעד לומר שלא עד עולם ממש, כלומר מהיום עד עולם אלא משעברו את הירדן, ובין אנו ובין בנינו אינם נענשים עד אז, ונראה הרבותא בזה דאפילו הבנים שלא היו בשעת קבלת השבועה בהר גריזים ג"כ נעשו ערבים זה לזה, משום דבכלל קבלו עליהם את התורה על דעת אביהם. ופרטי דין ערבות בענין זה מבואר לפנינו בפ' בחקתי בפסוק וכשלו איש באחיו ודרשו שם איש בעון אחיו. .
(שם מ"ג ב') עד עולם לעשות. הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותם עד עולם כזולכן הנביא שאומר לעקור לעולם מצוה מן התורה חייב מיתה, ורק אם לפי שעה הוא עוקר שומעין לו אם הוא נביא מוחזק כמו אליהו בהר הכרמל כמבואר לפנינו בפ' שופטים בפ' אליו תשמעון (י"ח ט"ו) יעו"ש. [רמב"ם פ"ט ה"ג מיסוה"ת].